אגרות קודש ממו"ר הרא"ש שליט"א
לכבוד ידידי וחביבי לבחור שחיפש את דרך האמונה הפשוטה. שמחתי לקבל מכתבך בו אתה מביע ערגון נפשך לידיעת דרך האמונה הפשוטה ועל דרך המאבק לקנותו, ושתכלית ידיעתה שלא נדע. כי מי אשר ימלאו לבבו להתברך לאמר כי הנה ידעתי ובאתי שעריה, הרי ברור הוא הדבר שלא בא בכלל שעריה, וכי לא נגע אפילו אפס קצהו. כדי להכיר את האמונה, כדי לעמוד על סודה, ולהיות אתה. חייב האדם קודם כל להכיר את עצמו את מהותו העצמי, את האין שלו, וכי הוא חשוף לכל מיני סכנות של טבעו המוליכו שולל בדמיונות שוא ושם חושך לאור ולהיפך. כמאמר הכתוב: "מבשרי אחזה אלוק"!. מהבשר הזה רדוף תענוגות וחומר עכור אכיר את בוראי שיצרני להיות לבוש כדי להגיע אליו, דרך המאבק הבלתי פוסק עם עצמו ועם נטיותיו הטבעיים שבא עמם בשעה שיצא לאויר העולם.
וניתן לאדם לעלות על דרך המאבקים עם עצמו ע"י אותו כוח שמסר לנו הקדוש ברוך הוא בפי חכמינו ז"ל, "פתחו לי פתח כחודו של מחט" ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם" האדם אינו מסוגל לעשות אלא להטות לבבו לנקודת הבחירה לבחור בטוב בכל אמיתות לבו, כל השאר נעשה מעצמו ע"י מי שבראהו, ע"י הסיבות הוא מתגלה בהן חדשים לבקרים, "כי לא יראני האדם וחי!" "ופני לא יראו!". אני מלא תקוה, שאם יהיה רצונך חזק ותבקש את האמונה כמי שמבקש את החיים, תמצאה בודאי, כי הקב"ה בכבודו ובעצמו יזמין אותה אליך, כי הלא לתכלית זאת בראך להיטיב עמך ולקרבך אליו ומקרב לב אני מאחל לך שיהיה לך הדעת השלימה ושלימות דעת נכונה באמת שתילחם עם עצמך, והמלחמה הזאת אינה נפסקת לעולם, כי על ידה תזכה לחיי נפש מלאים, ו"אז תבין יראת ה " עד שתגיע דרך כל הדרגות לאהבה של אין סוף ויראת הרוממות של אין סוף.
ובכל ליבי אני מקושרים עם בוראם והתענגו על נועם זיוו בלי שום מסך מבדיל. מתפלל שתזכה להגיע לכך. קראתי אגרתך בתשומת לב מרובה והשתפכות נפשך על היסורים והסבל על מצבכם נגעה מאד ללבי, ומה נאמר ומה נדבר ובמה נצטדק. ואין לנו אל לשון תפילה לבורא עולמים ויוצר אנוש, שימציא מזור ותרופה בתושח"י, אמן. ומעשה אבות סימן לבנים שבכל מיצר וצרה עינינו צריכות להיות צופיות למרום בבקשת רחמים כי הוא המוחץ והוא הרופא כי הוא יודע סבלנו וצערנו, כי בכל צרתם לו צר, כי צער השכינה הקדושה הוא כפול ומכופל כשיש לצער לאדם מישראל, כי הקב"ה שהוא טוב ומיטיב דרכו להשפיע אך טוב וחסד, וכשאינו יכול להשפיע מחמת איזה סיבה שאנו אשמים בה, אזי אי אפשר לצייר ולתאר במחשבתנו גודל הצער והרחמנות של השכינה הקדושה.
וכשאדם מישראל מרגיש זה הצער האמיתי של השכינה וכואב כאבה הגדול. הרי השיג בכך מהות צער וגלות השכינה, ואו אז יכמרו רחמי הבורא עליו ויורד ומתצמצם אליו לרפאותו ולדבר אל לבו כי הצער הזה מגיע ונוגע עד כסא הכבוד, ואז נפתחים לו לאדם אוצר מתנת חינם ושערי רפואה וישועה לו ולכל ישראל כי הוא זוכה ומזכה את הרבים ומגלגלין זכות ע"י זכאי. וכל זאת בשכר השתיקה והדומיה שכפה על עצמו ועל טבעו ושמח ביסוריו כי על ידם זכה להיות מרכבה לצער הגדול של גלות השכינה, אשר זו היא אבן הפינה לגאולה השלימה. ואבקש להבינו את ענין ההכנעה והשפלות שהקב"ה מזהיר אותנו עליה, כדי להחיותנו וכדי שנהיה לפניו כל הימים לרבות ימי סבלנו העולם הבא. כי אם לסבר את האוזן אנו קוראים לזה הכנעה, שפלות, ענוה. אבל לאמיתו של דבר, אין הדבר פירושו אלא לחיות ולהכיר את יסוד מהותנו העצמית שהוא אין, יסוד העפר, כי לעפר נשוב. ומה הקב"ה שואל מאתנו, אינו אלא להכיר ולהודות בזה, כלומר, להיות נאבק להישאר תמיד ביסוד האמיתי שלנו שהוא יסוד האין, ולא נקרא למדת השפלות ווההכנעה ירידה ממדרגתנו, כמו למשל השפלת העבד והשפחה. אלא פשוט לחיות באמת ביסוד האמיתי שלנו, כי מה חיינו ומה אנו ומה צדקתנו ומה גבורתנו. והוא יוצרנו ויודע יצרנו ומבקש מאבקנו דרך בשרנו אליו לקרבנו ועל זאת אהודנו בכל לבנו ובכל נפשנו וזה חיינו ואורך ימינו והיא ראשית חכמתנו אותו ליראתנו.