עלון #9 – חיי שרה, חשוון תשנ"ו

[dynamic_flipbook]

שמחים אנו להגיש לפני ציבור אנ"ש את הגליון חדש / ישן ששמו החברותא. מזה זמן שמורגש חסרון דבר שאנו זקוקים לו כאויר לנשימה והוא דבר שמו"ר הרא"ש שליט"א כל השנים כל כך דיבר סביבו ובו תלה את כל התקוות והישועות והוא האחדות שבזה דייקא מנסה הבע"ד להלחם בכל כוחו, ובזה תלויה ועומדת כל הצלחת החברותא שבנה במשך שנות דור. שבו נוכל לעורר את האחדות והחדרת האמונה הפשוטה ועל ידי כך יווצר קשר של אהבה ואחוה בין חברים מקשיבים לדבר ה' (שגדול כל הדיבור שמביא ליד מעשה, כמש"כ האמנתי כי אדבר שע"י הדיבור מגיעים לידי אמונה כמו"כ ע"י הכתיבה שזה בא מכח הדיבור).

דבר בשבח האחדות אין כאן המקום להאריך ועוד נרחיב את הדיבור ע"ז אולם דבר אחד אפשר להעיר בערך האחדות שכן הקב"ה עצמו מעיד שמכיון שהם "עם אחד ושפה אחת ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות" (בראשית יא' ו') שגדול השלום שאפילו עובדים לע"ז לא בא עונש ואם לעוברי רצונו כך על אחת כמה וכמה לעושי רצונו כך שכל אשר חושבים ויוזמים לעשות חפץ ה' בידם להצליחם בכל מעשי ידיהם. נפרסם אותם במשך הזמן (כרגע מתוכנן להוציא פעם בשבועיים) לע"ע נפרסם מכתבים שכתבם הרא"ש בשנים קודמות עד כמה שידינו מגעת, וכ"כ ענינים על פרשת השבוע עפ"י הדרך שהתוה לנו מו"ר. מרבים אנו תפילה להשי"ת שהוצאת ה"חברותא" ימלא את יעודו לחזק ידיים רפות ולאמץ ברכיים כושלות לחזק ולהתחזק ולהגיע יחד אל התכלית המקווה של האחדות השלימות כדי שנזכה כולנו יחד עם כל בית ישראל לגאולה השלמה ולבנין בית שלישי בב"א. ולכן בעדודו ובזירוזו של מו"ר הרא"ש שליט"א אמרנו להוציא מחדש את (הדף קשר) גליון החברותא שע"י השתתפות החברים.

אבל מי שרוצה להתדבק להשי"ת באמת בלתי לה' לבדו, הוא מבין שאי אפשר להתדבק בו אם לא שידחה ממנו גבהות לבו, ויכיר חסרונו ופחיתותו תמיד כל כך שלא ידמה בעיניו שיש לו איזה מעלה, כי האמת הוא כך למשכיל, כי בלתי זה נאמר (משלי ט"ז ה') תועבת ה' כל גבה לב, ור"ל אפילו בלב, ואפילו בכל דהוא, כמו (מלכים ב' ד' ב') אין לשפחתך כל בבית, וכמו שאמרו בגמרא (סוטה ה' ע"א) לא מינה ולא מקצתה, מי זוטר מאי דכתיב תועבת ה' וגו', וכל מה שיבין שפלותו ויתמיד בה במחשבה ובמעשה, יותר ירגיש דביקות נפשו בהשי"ת, ועל ידי זה ילהוט לבו להיות רודף אחר השפלות, ולהיות זנב לאריות ולא ראש לשועלים, בראותו כי יותר מה שמקטין את עצמו ומשפיל את עצמו בלבו יותר יכול להדבק להשי"ת, ומה לו יותר מהעולם הזה כי אם זה, הלא כולם כאין נגד זה הדביקות, כי הכל כלה ואבד והוא יעמוד יסוד לנצח.

ובאמת לא כל אדם זוכה, רק (אבות פרק ב' משנה ט"ז) לא עליך המלאכה לגמור כו', ואנו צריכים להפשיט עצמינו בכל האפשר, במה דאפשר, ובעת האפשר, מכל עניני העולם הזה, ולהדבק בהשי"ת על ידי התורה ומעשים טובים באמת, והכל על ידי שפלות.

…אבל ניתן לאדם הבחינה של בחירה, היינו, בשעה שעושה ופועל פעולותיו, ואף אם יהיו מעשים טובים בעצם מהותם, הסכנה הצפונה בהם, שמא ייחס זאת לעצמו שזהו בחינת לכשרונו וגדלותו. או אפילו יתברך בלבבו לאמר כי ה' עזר לו בפעולותיו, ואז ידמה בדעתו כי גם פעל פעולותיו מתוך שפלות, שאינה אלא שפלות מדומה ותרמית יצרו. כי אז רק מדבר ממציאות הרחמים ולא חי עם מציאות זו, והוא נפרד ממציאות הקדושה ומגשם את פעולותיו מתוך שהוא חי תמיד, כמעט בלא יודעין! – עם גדלותו. ולא מתוך שפלות האמת. כי שפלות האמת היא השפלות הפשוטה שהוא מרגיש בכל רגע מחייו ובכל מאמצי חייו את מציאות הרחמים בבחינת מה שאמר דוד המלך ע"ה: "לולא ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי" ובכל נשימה ונשימה שהוא חי, הוא מפחד פחד עולם שלא ינתק ברגע קט קשרו עם מציאות בוראו שחי עמו כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי אשר כך ביטא דוד מלכא משיחא דביקותו בבורא יתברך.

וזו היא בחינת האמונה הפשוטה, בחינת התפשטות הגשמי, ע"י הפחד, שהפחד בעצמו הוא התפשטות הגשמי, (כמד"כ אשרי אדם מפחד תמיד.) ועל ידו יזכה למדרגות הצדיקים שחיו כך במשך כל ימי חייהם שתמיד התיראו שלא יינתקו ממציאות הבורא שהיא האמונה הפשוטה שכל כולה בהעלמה!. הקדושה. וכך אנו מוצאים אצל יוסף הצדיק ע"ה, בשעה שהגיע לניסיון עם אשת פוטיפר הראה לו דמות דיוקנו של אביו, שהיה בכוחו להחליש את האש הבוערת בקרבו. ובאותו רגע ממש התנוצצה לו הבחירה, לברוח, והוא הפשיט מעילו וברח!. מכאן אנו רואים ומקבלים את המושג מה זו אמונה! שאנו מוצאים אותה בבשרנו ע"י הסיבות שהקדוש ברוך הוא שולח לנו סיבות שונות מיוחדות בזמן התגברות המדה הרעה, להחלישה, וע"י הסיבה לא ליתן לה להוציאה מהכח אל הפועל. אשר בלעדיה ודאי לא יוכל האדם לעמוד בשום נסיון.

וזאת אנו לומדים היטב מדוד המלך ע"ה אשר ביקש מהשי"ת שלא יביאהו יותר לידי נסיון אחרי מעשה בת שבע, אשר חישב בדעתו כי יכול לעמוד בנסיון אחרי שהרג יצרו כאמרו ולבי חלל בקרבי, ויכול להתגבר מעצמו, או אז הפילו הקב"ה שלא שלח לו צבאותיו, הסיבה, להצילהו וע"ז הודה והתוודה והתחנן: "בחנת לבי, פקדת לילה. צרפתני בל־תמצא, זמותי, בל־יעבר־פי!." והורה לנו דרך תשובה ליחיד ולרבים דרך שנתנסה מעצמו ועל בשרו, כי רק ע"י סיבה שהיא יד שלוחה מאת ה' יש לו כח התגברות על המדה הרעה בעצם הבחירה שהוא בוחר בסיבה שהוא הפחד מן הסכנה האופפת אותו תמיד פן יבולע לו מיצרו המבקש לטורדו מן העולם ולנתקו משורשו ומיסוד חייו.

כי משה רבנו ע"ה שעליו נאמר ותחסרהו מעט מאלוקים, ביקש מאת הקדוש ברוך הוא "הראני נא את כבודך" והתשובה היתה: "כי לא יראני האדם וחי" – "ופני לא יראו" וכי רק ע"י סיבות ניתן לבחון מציאות.


רעה שלו לפחד, שהיא מדה רעה של הטבע. ומהפכה לפחד ה', ומשם יגיע לאהבה של אין סוף ויראת הרוממות של אין סוף!. וכדי להגיע לכל האמור למעלה, כדי להתחיל לחיות כך, אין האדם יכול להגיע לכך אלא ע"י עקשנות תמידית לנצח את הייאוש, ובכל נפילה ונפילה שהוא נופל בהכרח יתעורר לקום לתחיה ולא יישאר בנפילתו, אלא יילחם ללא ליאות נגד דמיונות היצר המראה לו כאילו הוא נאבד כבר מן העולם, וילמד דבר זה עצמו מן הצר הצורר אותו כפי שדוד המלך ע"ה גילה לנו רז זה: "מאויבי תחכמני", מזה האויב השטן שלא התעייף ולא התייאש ונטפל לו בעקשנות נוראה ליוחנן כהן גדול אשר שימש בכהונה גדולה לפני ולפנים בקדשי הקדשים משך שמונים שנה תמימות ובעת כהונתו היה צדיק גמור, ובכל זאת ובכל אלה, לא אמר השטן נואש. אלא פעם אחרי פעם קם לשטנו בעקשנותו כי גברה ניסה פעמים אין ספור עד שהכריעהו ועשהו צדוקי. וממנו ניקח לעבוד את ה', נלמד מעקשנות הרעה עד כמה יכול האדם עם עקשנותו להגיע למצב של שלימות להכריח מציאות הקדושה שלא יהיה נידח ממנה, להתעקש על קשרו עם הקדושה, ושלא יהיה מנותק ממנה, ככתוב: "כי לא ידח ממנו נידח"!.


כדי לעורר רחמים ולהמתיק דין אנו זקוקים לאיתערותא דלתתא, להתעוררות של מטה, שבחינת האנוש הקרוץ מחומר עפר ואפר יכיר אפסותו באותה מדה של שלימות כפי שבוראו מכיר את יסודו, יסוד האין. והכרת תכליתו וחובתו בעולמו. אם נזכה להגיע לבחינה זו של עבודת ה' המוטלת עלינו, או אז תיפסקנה המחלות בעולם, כי אם נתעורר מעצמנו, אין צורך בשום מחלות לעורר אותנו על תקון נפשנו, כי לא יוכלו להיות יותר קטרוגים, כי עבודה כזו היא עצמה מכרזת ואומרת מעצמה "הס קטגור וקח סנגור מקומו! למען נאמו סלחתי!".

וכך צריכה להיות עבודתנו. וזו היתה עבודת כל הגדולים והאבות הקדושים וכל הצדיקים האמיתיים מקיימי עולם. או אז, לא יחסר לשום אדם מישראל שום דבר, כי תצמח הישועה הכללית ותשועת הכלל, ובתוך הכלל ייושע הפרט, כי הפרט וזה הוא הכלל. וגם את תהיה לך ישועה, ועוד היא גם דרך הגאולה של עם ישראל, אין לה אחות, אין דרך אחרת. יחידה היא דרך האמת גם היא ארוכה, ארוכה מאד. בידינו ובכוחינו להגיע אליה לעלות עליה, עלינו לקצר אותה, כי כשל כח הסבל, כולי האי ואולי הגיע עת דודים. להיגאל.

תרוו רוב נחת … כי אז תתעוררנה הניצוצות הקדושות אשר נידחו ונתפזרו לעורר הרהורי תשובה בלבות כל בני ישראל באשר הם שם וכולם כאחד יגידון ויעידון ה' אחד ושמו אחד, ויהי רצון שיהא זאת במהרה בימינו אמן כן יהי רצון. גאולה פשוטה כמשמעה, גאולה אמיתית אחרונה שאין אחריה גלות ומכאובים, הקב"ה חפץ בנו, אנו צריכים לתת את רצוננו, רצון האמת, ולא לשעות ברצון של הבל והבאי, כי חבל חבל, חבל מאד, שלא נתפוס את השעה. הדבר תלוי בנו, בכל אחד ואחד מאתנו, בכל רגע ונשימה מעצם חיינו, ואולי תכשר הנשימה הזאת העכשוית, ולמה נחמיצנה?, – רק צריכים לתת את המאבק, שלא נתייאש לעולם, וגם לא נתייהר במעשינו, רק נבקש להכיר אמיתות מציאותנו. אז נזכה להיות חבוקים ודבוקים בבוראנו מתוך עצמת הכאב. הכאב עצמו הוא המקשר עם הקדושה, בפנימיותו חבויה הקדושה עצמה.